Seahorse Winery
independent winemaker
Jerusalem mountains

info@seahorsewines.com

054-4843495 02-5709834

יקב סוסון ים
בר גיורא - הרי ירושלים
יקב בוטיק עצמאי
You Are Viewing

A Blog Post

מחברות היין

מסע באירופה. פרק א’

ההתחלה היא כרגיל בשדה התעופה. בהמתנה לקפה, אמא לשתי בנות בוגרות מזמינה טוסט גבינה. 30 שניות אחר כך: “למה הטוסט לא מוכן?!!! אני לא מבינה, למה הם קוראים לנו? יש עוד עשרים וחמש דקות לטיסה”….  25 דק’ להמראה ואת מזמינה טוסט… עכשיו ככה: זאת לא אחותה של “שוקולד עכשיו”. לזאת יש בטח תואר שני במשהו. אבל היא חולת לחץ. היא מייצרת אותו ללא כל סיבה. כי ככה. היא חייבת. גם בנתב”ג…

אני תופס לי פינה רחוקה. שותה קפה לא לחוץ. נזכר בשלט הקטן שבכניסה למסעדת מאג’דה של מיכל ויעקוב בעין רפא. השלט שאומר: שקט.

אחרי ארבע שעות וקצת המטוס נוחת בפרנקפורט. אני אומר “גוטן מורגן” לאיש ביקורת הדרכונים. הוא מחזיר לי פספורט וחיוך. בחוץ אוספים אותי אווה ואורבן. המכונית עושה דרכה לברלין. אורבן, שוויצרי cool, רגל נינוחה על הדוושה, לא פחות ממאה ששים קמ”ש, אבל לגמרי רגוע. אין לחץ.

ברלין. עולים לחדר במלון, מתארגנים ויוצאים לעבודה. טעימה ראשונה בחנות גבינות, ה”באשר של ברלין”. קבוצה של כ-12 איש ליד שולחן ארוך. הבחור, איש הגבינות, ממש התכונן. בחר בקפדנות גבינה ספציפית לכל יין. בהתחלה לריזלינגים של אווה ואורבן, ואחר כך לשנין בלאן, לנון ואנטואן. כשזה “עובד” – זה נהדר.

בסוף הערב נגשת אלי מישהי, מחבקת אותי ונעלמת. זה זורק אותי זמן רב אחורה. לפני “מאתיים” שנה, (בסוף שנות השבעים), הקרנתי בסינמטק ת”א את הסרט שלי: פרק 23, אמור/י לי מה רצונך. בסוף ההקרנה ניגשה אלי מישהי, חיבקה אותי, אמרה לי שזה הדבר הכי יפה שראתה בחייה ונעלמה מחיי. אני לא שוכח אותה. ועכשיו אני יודע שלא אשכח את זאת שחיבקה אותי בברלין.

בימים שבאו אחר כך היו עוד הרבה טעימות יין. באחד הערבים הוזמנו לחגוג יום הולדת בביתו של בעל השמחה. מצאתי את עצמי בדירה מפוארת , מלאת חפצי אומנות,  יושב ליד שולחן ארוך, מול אשה גרמניה מלאת חיים וסיפורים, ולרגע נראה שהיא  החליפה את ישו בסצינת הסעודה האחרונה. כן, אני בסרט, אני אומר לעצמי, אבל בסוף, שום במאי לא אמר: קאט.

בעיר קלן מגיע רגע השיא של סיבוב ההופעות הזה. זה קורה כשאני כבר די מדוכדך מפנסיונרים ודומיהם, כולל הפודל שחזר בדיוק מהמספרה, שאומרים לי: “דאס ויין איסט זר גוט”.  (היין טוב מאד).

הפעם זה ככה: חנות יין מדהימה ביופייה וגודלה.  נורין רודולף, שניכר בה שהיא בעלת תפקיד בכיר בחנות, מקבלת את פנינו. אנחנו 4 איש, כולל אכסל, כתב יין גרמני, שביקר לאחרונה בארץ, בתערוכת סומלייה, והוא זה שתיאם את הביקור כאן. נורין לוקחת אותנו לסיור והסברים. בשלב מסוים אני מנתק מגע. אני חש שעלי לעשות משהו… אני מוצא בקבוק זינפאנדל של רידג’ מאותה שנה של הלנון שהבאנו: 2012.  אני רומז לאכסל שיגש אלי. אני שואל אותו אם זה בסדר שנעשה טעימה עיוורת. אני אשלם עבור הבק’ האמריקני.  הוא תמה למה אני שואל. –”כי זאת לא הארץ שלי”, אני משיב, “וצריך לוודא שזה בסדר”.  המארחת מגיבה בחיוב: “בוודאי, בשמחה”. אם כך, אני אומר לעצמי, לך עם זה עד הסוף. אני מחפש שטונף זה פאפ משנה תואמת לאנטואן, מגיש לה אותו, ואומר שוב, ליתר ביטחון: “אני משלם”. היא מוסרת את הבקבוקים לעובדות זוטרות. כמה דקות אחר כך אנחנו מסובים בחדר הטעימות. שתי העובדות הצעירות מכניסות ששה בקבוקים מחותלים לחדר. יש להם “בגד” מיוחד לטעימה עיוורת. אבל איך ששה בקבוקים? אני שואל. המארחת משיבה: “אם כבר טעימה עיוורת, אז לפחות שלושה בקבוקים בכל פלייט, אחרת מה הטעם…” היא צודקת, אבל מה שמפתיע אותי זה הקלילות בה היא זורמת איתי.  קורה משהו לעם הגרמני? פעם המילה אימפרוביזציה לא היתה קיימת באוצר המילים שלהם. אולי זה היין?…

הטעימה משאירה את כולם פעורי פה. גם אותי. כי, אני אומר לעצמי בהתחלה: “הגזמת קצת”. רידג’ יקסח את לנון. יעשה לו מה שנבחרת גרמניה בכדורגל עשתה לברזיל, באליפות העולם האחרונה. ה – 7:1 ההוא… קרקס. (רידג’, למי שלא יודע, הוא ה- bench mark של זינפאנדל קליפורני איכותי).

דוד וגוליית – זה מה שקרה שם, בחדר הטעימות של קלן. אני שתקתי וכנראה חייכתי. אכסל חיפש אוויר לנשימה. “דאס איסט דוך ניכט וירקליך. דאס קאן ניכט זיין” (זה לא אמיתי, זה לא יכול להיות), פלט כשהוסרו הכיסויים מעל הבקבוקים. וכמה דקות מאוחר יותר, חזר האנטואן על ההופעה הזאת מול שטונף.  נשמתי לרווחה. אפשר לחזור הביתה בשלום… המארחת מסרבת לקבל ממני תשלום עבור הבקבוקים ה”זרים”. אני מבקש שוב לשלם, אבל היא מחייכת קורנת משמחה: “דאס ואר פיל שפאס” (זה היה כייף גדול).אנחנו נפרדים בלחיצת יד, ואני שואל את עצמי האם יש סיכוי שסוסון ים יהיה מונח כאן על יד בקבוקי “שאטו מוסר” הלבנוני…

פרק ב’

בודפסט. למה בודפסט? סיפור ארוך שהתחיל בבקשה צנועה לצנצנת דבש לוונדר, מפרובאנס… סיפור שהמשיך במשלוח של 90 בקבוקי יין לתערוכת יין, שנעצרו במכס ההונגרי. הייתי משוכנע שאני מגיע לשולחן תצוגה ריק. בדקה ה-90 הם שוחררו. בבוקר, בכניסה למלון המפואר בו זה קורה, אוזקים את ידי בסרט זיהוי, שמזכיר לי בית חולים.

בפנים זה נראה אחרת לגמרי. הנשים ההונגריות וגם מרבית הגברים, לבושים בקפידה. הגברים בחליפות ועניבות. הנשים בשמלות מיני שחורות, גרביונים ונעלי עקב בצבע זהה. אני מביט בהן פוסעות בין הדוכנים ולא ברור לי אם אני בתצוגת אופנה או בתערוכת יין. אבל כל זה אחיזת עיניים. כמו בהוליווד.

 כמה דקות לפני שהתחילה טעימת “ארצות אלכסנדר הגדול” שארגנה אליזבת גבאי MW, היא סיפרה לי שהמלון הזה שימש כאתר צילומים של הסרט: גראנד בודפסט. אהה. עכשיו יש כבר סיבה הגיונית שהגעתי לכאן….

בדיעבד, זה היה מיותר לחלוטין להשתתף בתערוכה.  מה שהיה נכון לעשות זה, להגיע לבודפסט, להיות נוכח בטעימות, להתחכך עם “האורחים המאד חשובים” שטעמו גם את סוסון ים, וללכת לטייל ברחובות העיר. טעימת אלכסנדר הגדול היתה בעצם אירוע אנתרופולוגי -יינני. ואני לא אומר זאת בשלילה. להיפך. היה מרתק להביט על יין מזוית אחרת לגמרי. מכל הדוברים בפאנל, היה זה היינן הארמני ש”עשה לי את זה”. בפשטות. בתשוקה. במילים הכי לא מתנשאות שאפשר… “אנטואן” היה אחד היינות שייצג את ישראל. אהבו אותו, כך נאמר לי, אבל אני בדעה שהיין שהיה הרבה יותר מתאים לאירוע הזה הוא הארגמן של אבי פלדשטיין…

אבל השיא הדרמטי עדיין לפנינו. כשחזרתי לשולחן שלי, בסיום הטעימה, גיליתי שבזזו אותו. זמן קצר אחר כך הבחנתי  בשני בקבוקים שלמים, בלתי פתוחים, בידיהם של גברים הונגרים בחליפות. מופתע ונרעש דרשתי אותם בחזרה. הם סירבו. הייתי צריך לקחת אותם בכוח. כמעט שהתפתחה קטטה אלימה. את הבקבוק האחרון הצלתי מידיו של “גנב בחליפה” בשירותי הגברים. לפני שחטפתי ממנו את בקבוק הלנון, צילמתי אותו, עם “הראייה המשפטית”.  האחראי על הביטחון טען שלא הייתי צריך לעזוב את השולחן שלי. ברור. כמו שבחורה שהולכת עם מיני ומחשוף צריכה לדעת שתותקף מינית…

בסופו של דבר הסתלקתי משם, מנסה כמיטב יכולתי להירגע. חזרתי לחדר במלון, שמתי את פול סיימון בדיסק-מן, והקשבתי ל: Still crazy after all these years. יש שם את השורה הזאת:      “I fear I’ll do some damage one fine day…”

            עכשיו כשאני יושב ב”מובלעת השפיות” שלי, ביקב, יומיים אחרי האירועים הללו, יש לי משהו קטן לומר לאנשים הללו. קללה הונגריית עסיסית ונוראה, שלא אתרגם כאן. מי שמבין- יבין. מי שלא – שינסה לבדוק אם גוגל translate, מתרגם קללות. לאופוס או שגדבה…

זאב דוניה ©

7.3.16

Leave a Reply