Seahorse Winery
independent winemaker
Jerusalem mountains

info@seahorsewines.com

054-4843495 02-5709834

יקב סוסון ים
בר גיורא - הרי ירושלים
יקב בוטיק עצמאי
You Are Viewing

A Blog Post

סיפור “קטן” – אמת “גדולה” (או להיפך…?)

סיפור “קטן” – אמת “גדולה” (או להיפך…?)

 

חלק א. טוביה דוניה. סבא שלי.

בקיץ 1988 הגיע הקץ לסיפור שלי עם אמריקה בכלל, ועם ניו יורק בפרט. ארזתי את המעט שהיה לי וחזרתי לארץ. בשנה האחרונה שלי שם “גיליתי” את דמותו של טוביה דוניה, והחלטתי שהפרויקט הראשון שלי בארץ יהיה לחקור ולהתעמק בדמותו של סבי, דמות שמסיבות שונות, לא דובר בה במשפחה. כל מה שידעתי היה, שהוא נהרג במאורעות בחיפה, בקיץ 1938.

ואכן, הקדשתי את השנה הראשונה לחזרתי לארץ, בתחקיר מעמיק על סיפור חייו. מצאתי מעט חומר בארכיונים השונים, אבל המעט הכיל הרבה. את מה שהיה חסר- המצאתי. כתבתי תסריט בשם הירייה השנייה. הסיפור היה על… ישראלי כבן 30 החוזר לארץ לגלות את מי אחראי למותו של סבו במאורעות 1938, האינתיפאדה השנייה בתולדות העימותים בין ערבים ויהודים בא”י. שיאו של התסריט היה בשתי סצינות מקבילות. האחת: השתלשלות האירועים שהביאו להריגתו בירייה של טוביה דוניה ב 6 ליולי 1938. Wrong person in the wrong place…השנייה:ביקורו של הנכד בביתו של ערבי זקן,תושב רמאללה, ששירת במשטרה הבריטית ב 1938, וניפצע בירי שקדם למותו של דוניה. סצינה זו (fiction) המתרחשת בהווה, מסתיימת כמעט במותו של הנכד במונית העושה דרכה מרמאללה לירושלים ומוצאת עצמה בין המון פלסטינאי אלים לחיילים ישראלים המשיבים אש… Wrong person in the wrong place…

את העובדות עליהם ביססתי את הסצינה הראשונה, זאת המתרחשת ב 1938 מצאתי בספר האצ”ל, ובספרו של ברוך קטינקא, שותפו של סבי, הנקרא “מאז ועד הנה”. הספר יצא לאור בשנת 1961.

בתחילת שנות ה 2000 נפתח בחוג לקולנוע באוניברסיטה תל אביב, מסלול לתואר שני. נרשמתי והתקבלתי למחלקת התסריטאות. בדיעבד הסתבר שעשיתי את אחת הטעויות הגדולות בחיי. בזבוז זמן טוטאלי. קשקוש אקדמאי משעמם, יומרני וחסר כל מיקוד. יום אחד הודיעו לי שעלי להתייצב למפגש חשוב, בו התסריטאים ינסו “למכור” לסטודנטים להפקה את היצירות שלהם. הבנות של הכתה לא הופיעו למפגש. טוב, לבנות יש תמיד “חוכמה בבטן” שלבנים אף פעם לא תהיה… מנחה המפגש היה במאי ישראלי דגול, extreme genius שבינתיים הלך לעולמו, ומפאת כבוד המת, לא אסגיר את זהותו. כשסיימתי להציג את תסריט “הירייה השנייה”, אמר: “אהה, אני מבין. מה שאתה רוצה לומר הוא, שמה שהיה – הוא שיהיה. לא מעניין. הבא בתור בבקשה”. ואז הציג סטודנט צעיר את תסריטו. סיפורו של יוסי, ילד בן 15 מבת ים, ממשפחה רגילה לגמרי, שמקים את אתר הפורנו הישראלי הראשון. המנחה קפץ על רגליו, (אינני מגזים) ו”כמעט” צעק: “מדליק! איזה רעיון ענק!” ….     למחרת נפגשתי עם ראש החוג, ג’אד נאמן. סיפרתי לו על המפגש. הוא שתק. לא היה לו מה לומר. באותו יום פרשתי מהמגמה לתואר השני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב. מה שלא ידעתי אז, שבאותו מפגש בא הקץ לקריירה הקולנועית שלי. לקח לי זמן רב להבין שאין לי מה לחפש בעולם הקולנוע הנבוב והמטומטם, שכל עניינו זה כסף, אגו ומאבקי כוח, שהקשר בינם לבין אומנות הוא מקרי ומזערי.

חלק ב: ספרו של ברוך קטינקא, “מאז ועד הנה”.1961

ברוך קטינקא, מהנדס “אזרחי”, כך קראו לזה פעם, היה טיפוס שלא ידע פחד. בספרו הוא מתאר אירועים שהמרחק ביניהם לבין המוות קטן ביותר, בלשון דומה לתיאור קניית לחם וחמאה במכולת… יחד עם טוביה דוניה ושותף נוסף, ערבי נוצרי בשם אלבינה, הקימו חברה להנדסה ופיקוח בנייה בשם: דוניה קטינקא ואלבינה. חברה זו הייתה אחראית לפרויקטים רבים ביניהם: המשטרות הבריטיות שנבנו ברחבי הארץ, בנין YMCA בירושלים, ומלון פאלס שעבר גלגולים רבים. היה שנים רבות בנין המשרד למסחר ותעשייה, ולאחרונה נבנה כמעט מחדש למעט המעטפת החיצונית, כמלון וולדורףאסטוריה. כמלון פאלס, הוא נבנה עבור המופתי בירושלים, בשנת 1929.

כמה מילים על טוביה דוניה. מהמעט שהצלחתי למצוא על האיש, מתקבלת תמונה של מהנדס אזרחי, שקט, שעזב בתום לימודיו את ברלין בשנת 1907, התיישב בסופו של דבר בחיפה, התחתן (בשנית) עם גיטה וויצמן, אחותו של הנשיא הראשון חיים וויצמן. כלומר, הוא היה גיסו של חיים וויצמן, ממנהיגי היישוב היהודי בארץ באותה תקופה.

ועכשיו בחזרה לספרו שלקטינקא, ולסצינה המתוארת בו, שהיא העילה לכתיבת הקטע הזה. בזמנו לא נתתי לה מספיק תשומת לב. דומני שרק עכשיו הבנתי את חשיבותה. רק בגלל הסצינה הזאת היה צריך להפיק את הסרט ההוא… אבל לא מדובר בסרט. הנה מה שקרה, באמת.

“תוך כדי עבודה התיידדנו דוניה ואני עם המופתי, ולפעמים נכנסו עמו לשיחות רציניות… המופתי ידע שדוניה הוא גיסו וידידו הטוב של חיים וויצמן, והשתדל למשכו לוויכוחים פוליטיים. דוניה היה נוהג להתחמק מויכוחים העלולים להרגיז את המשתתפים בהם…פעם שהעמיד המופתי שאלה פוליטית בקשר לעתידה של א”י, הפסיקו דוניה: …” ביני לבין חיים וויצמן יש הסכם… הוא אינו מתעסק בעבודות בנין וקבלנות, ואילו אני – אינני עוסק בפוליטיקה”…     יום אחד פנה שותפנו השלישי, הערבי, למופתי ואמר כי לדעתו צריכים גם היהודים וגם הערבים להבין כי צו הגורל הוא שיחיו בארץ זו, איש בצד רעהו. ולכן עליהם להפגש ולבוא לידי הסכם.                                                   המופתי השיב בצחוק קל על שפתיו: “טוב, אף אני מבין שעלינו לחיות זה בצד זה ולבוא לידי יחסים תקינים. נניח לרגע שאף דעת הציבור הערבי והיהודי תהא נוטה להסדר. היהודים יבחרו בגיסו (וכאן הורה על דוניה) כבא כוחם במשא ומתן, והערבים יבחרו בי כבא כוחם. אני ומר וויצמן יושבים ליד שולחן ומתווכחים. אני דורש את כל הארץ לערבים- וויצמן דורש אותה ליהודים. אחרי משא ומתן ממושך נבוא לידי הסכם של פשרה: חלק זה לנו וחלק זה ליהודים. וויצמן יבשר ליהודים כי בא איתנו לידי הסכם עם ויתורים אלה ואלה. כל העם היהודי יקבל את הסכמו של וויצמן בשמחה ובתודה. ואילו אני, כשאופיע לפני העם הערבי ואודיע לו כי באתי לידי הסכם עם היהודים, על סמך ויתורים שויתרתי להם – כל העם הערבי ינדה אותי ויכריז עלי כעל בוגד שמכר את מולדתו. אין שום אפשרות של הסכם. כל ערבי שיעיז לוותר על משהו, יחשב בעיני בני עמו לבוגד.”

“מאז ועד הנה” עמ’ 258-261

זהו. השנה היא 1929. להזכירכם. לא היה שלום, לא יהיה שלום. אלוהים, כמה אני רוצה לטעות בעניין הזה. אבל הזמן אומר את שלו. החזק ישרוד. זוהי מלחמה ללא סוף. קשה מאד להודות במציאות חסרת תיקווה כזו.

אחרית דבר: כי ככה.

כמה שבועות לפני גיוסי לצה”ל, בתחילת קיץ 1973, אמרתי לאמא שלי, בזמן ארוחת ערב, שמתי שהו, בתקופת השרות שלי תפרוץ מלחמה. – ,איך אתה יודע? קיבלת דו”ח משר הביטחון או הרמטכ”ל?”   -”לא” השבתי. “זה עניין של סטטיסטיקה. כל כך וכך שנים יש מלחמה, וזה יוצא בדיוק בזמן שאני בצבא”… פחות מחודשיים אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. הסטטיסטיקה לא טועה. לעזאזל.

זה לא קשור לשמאל. זה לא קשור לימין. אלה, שניהם, בערך המוחלט, כמו במתמטיקה, הם היינו הך. דרך נוחה מאד, פשטנית להחריד, ל”הבין” את המציאות. משקפיים בצבע אחד, שמסירות מהמשתמש בהן את הצורך לחשוב. לא צריך להתחיל כל יום עם דף נייר ריק. יש משנה סדורה והכל, כל מה שקורה, נכנס לתוך משבצות מוכנות מראש…

לפני אלפי שנים אתונה וספרטה נלחמו זו בזאת. לא זכור לי שהיה נפט. לא זכור לי אסלם, יהדות או נצרות. מישהו זוכר היום ביוון, על מה נלחמו אתונה וספרטה? ומה זה בכלל משנה על מה הם נלחמו? בוודאי שהיתה סיבה. ההיסטוריונים יודעים אותה. ואני אומר שזה היה הזמן שלהם להילחם זה בזה. כי ככה. וזה הזמן של הערבים והיהודים להילחם זה בזה. כי ככה. ההיסטוריונים בעוד כמה מאות או אלפי שנים יוכלו לתת הסברים. אז מה?…

זאב דוניה ©

24.7.14

Leave a Reply